"המסע של פרוונה" / דבורה אליס

כריכת הספר

יום חמישי, 2.4 18:07
אני מתחילה לקרוא את הספר. שם הסיפור מעלה בי שאלות ואף גורם לי לסקרנות. "המסע של פרוונה"- באיזה מסע מדובר? מי זאת פרוונה? איזה מן שם זה פרוונה?
מן הכריכה עולה בי שאלה- האם מדובר במלחמה? אני רואה את המטוסים באוויר ואנשים עומדים שנראים מחזיקים בנשק.
קראתי את התקציר והתמלאתי בסקרנות.
כבר בפרק הראשון הפקתי מידע על הרקע של הספר.
פרוונה מתגוררת בקאבול, אפגניסטן תחת שלטון הטליבאן.
בקאבול מדברים בשפות דארי/פשטו.
עצוב היה לי לקרוא שאביה של פרוונה איבד את שוק רגלו כשבית הספר התיכון שבו למד הופצץ.
היה קשה לי לקרוא על המצב באפגניסטן תחת שלטון הטליבאן ועניין אותי להמשיך לקרוא כיצד פרוונה ומשפחתה מתמודדת עם המצב.
היה נעים לקרוא שפרוונה עזרה לאבא שלה ללכת כי לא יכל, גם אני הייתי עוזרת ככה לאבא שלי.

הספר מספר על אפגניסטן תחת שלטון הטליבאן.
הטליבאן הוא ארגון פוליטי-צבאי מוסלמי ששלט באפגניסטן בין השנים 1995 - 2001. החל את דרכו באמצע שנות התשעים, כתנועת סטודנטים פשטונים שהתנגדה לשחיתות באפגניסטן. משתפס הטליבאן את השלטון בהפיכה צבאית, הוא הנהיג במדינה משטר הלכה אסלאמי נוקשה. משטר הטליבאן נפל במלחמת אפגניסטן השנייה, שעה שאפגניסטן נכבשה על ידי הצבא האמריקני. עם זאת פעילי התנועה עדיין מבצעים פעולות טרור נגד המשטר והחיילים האמריקנים המוצבים באפגניסטן.
במסגרת ההקצנה הדתית, החיל הטליבאן במדינה דיכוי נשים חסר תקדים. נשות אפגניסטן הפכו לשפחות נטולות זכויות, נאסר עליהן לעבוד ורובן המוחלט הפסיקו ללמוד. על רופאים ממין זכר נאסר להעניק טיפול רפואי לנשים, עליהן נאסר להגיע לבתי חולים כלליים. כחלק מההטפה לצניעות על פי השקפת הארגון, הורה הטליבאן על קוד לבוש אחיד לנשות המדינה: כל הנשים חויבו ללבוש "בורקה" המכסה לא רק את גופן וראשן (בדומה לרעלה המסורתית), אלא אף את פניהן ועיניהן. ב 1998 נחקק חוק המחייב איטום חלונות בצבע שחור למניעת אפשרות שנשים ייראו בידי גברים. חוקים אלו נאכפו בקפדנות בידי משמרות סיור עירוניים של הטליבאן, ונשים שלא צייתו לחוק הוכו באכזריות. על נשים שהפרו חוקים אלו ואחרים, הוטלו עונשים אכזריים(לרוב ניאוף). חאלד חוסייני, מחבר הספר "אלף שמשות זוהרות" שהיה פעיל בארגוני זכויות אדם באפגניסטן מעיד על כך בספרו.

יום ראשון 5.4 18:28אני מתחילה לקרוא את פרק 2. עצבן אותי לקרוא איך נוריה מדברת לפרוונה ומתנהגת אליה. זה לא יפה להתנהג כך לאחות קטנה.
עצוב היה לי לקרוא על המצב בבית של פרוונה, במיוחד תחת המלחמה. התעצבתי בשביל פרוונה כשקראתי שאמא שלה שמה למכירה את החליפה שכל כך אהבה.
נלחצתי מאוד וגם פחדתי כשקראתי על החיילים שנכנסו לבית המשפחה, הכו את פרוונה ואמה ולקחו את אביה בלי להגיד למה. פחדתי מה יעלה בגורלם וגם כעסתי על החיילים שפורצים לבית אנשים תמימים שלא עשו דבר, מכים אותם, מבלגנים את ביתם ואף לוקחים אחד מהם. זה לא הוגן כלפי המשפחה.
הייתי גאה בפרוונה שקמה להגן על הוריה לעומת נוריה שלא עשתה 
דבר. גם אני הייתי נוהגת כמו פרוונה. גיליתי שפרוונה היא ילדה אמיצה, נאמנה ודואגת למשפחתה.
הבנתי את פרוונה ואת הדאגה שלה לאביה, גם כשאבא שלי לא בבית אני חושבת אם הוא מסתדר ומתי יגיע הביתה. היה עצוב לקרוא מה שעבר על פרוונה ואמה בכלא ואיך הכו אותן. סקרן אותי לדעת מה עם אביה של פרוונה.
היה קשה לי לקרוא מה שעבר על פרוונה בשוק ועל החייל שהכה אותה. במקרה הזה גם אני הייתי נוהגת כמו פרוונה ובורחת ככל שאני יכולה.
שמחתי שפרוונה פגשה את גברת וירה.                                            
הייתי גאה בפרוונה על כך שהביאה מיכלי מים עם כל הקושי שבכך, זה כיף לי לקרוא מה פרוונה עושה למען משפחתה ולמען הוריה וגם אני הייתי נוהגת כמוה למען משפחתי והוריי.
המשכתי לקרוא, פרוונה עמדה בפני דילמה קשה ולא פשוטה בכלל. האם להתחפש לבן ולצאת לשוק בבטחה מבלי שחיילי הטליבאן יכו אותה ותוכל לקנות אוכל ושתייה ולעבוד, או להישאר כפי שהיא ולהסתכן בכל יציאה מהבית. הייתי מאוד גאה בה על שבחרה להתחפש לבן למען משפחתה עם כל הקושי שבדבר. אני לא יודעת מה הייתי בוחרת.
מעצבן אותי לקרוא איך נוריה מדברת לפרוונה שרק מנסה לעזור לה.

יום רביעי, 9.4 12:37שמחתי שגברת וירה עוברת לגור עם המשפחה של פרוונה.
היה לי מאוד עצוב לקרוא שפרוונה חשבה שראתה את אבא שלה אך זה לא היה הוא. קיוויתי שזה יהיה הוא והתאכזבתי כשקראתי שלא. אני מקווה שהוא יחזור בקרוב.
שמחתי בשביל פרוונה שפגשה את שאוזיה, זה תמיד כיף לפגוש מישהו מוכר.
שמחתי  שפרוונה ספרה לאמה ולמשפחתה שהלכה לחפור קברים ולא הסתירה זאת מהם, אני חושבת שצריך לספר להורים כל מה שקורה לנו ולא להסתיר דברים, לטוב ולרע.

יום חמישי, 9.4 13:33
אני ממשיכה לקרוא את פרק 13. בפרק פרוונה עמדה בפני קושי: האם לנסוע לחתונה של אחותה יחד עם כל המשפחה או לא. אני לא יודעת מה הייתי עושה במקום פרוונה, נוסעת לחתונה או להשאר למקרה שאבא יחזור. לבסוף אמה של פרוונה החליטה במקומה, מצד אחד זה טוב לפעמים שמחליטים בשבילך ומצד שני לא. כשאני נתקלת בקשיים אני מתייעצת עם אמא שלי ועם החברות שלי. לדוגמא כשיש לחץ של מבחנים ועבודות בבית הספר וסבתא שלי מזמינה אותי לבוא אליה אחר הצהריים אני מתלבטת אם ללכת אליה או לא.
היה לי עצוב לקרוא שמשפחתה של פרוונה נסעה למספר חודשים והיא נשארה עם גברת וירה. אני לא אוהבת פרידות.
היה עצוב לקרוא מה שעבר על הומה, הנערה שפרוונה מצאה באחד הבניינים מהם הסתתרה מהגשם שירד. חששתי לחייהם של בני משפחתה של פרוונה מפני שהומה סיפרה שהטליבאן כבשו את המקום אליו נסעו.
שמחתי לקרוא שפרוונה פגשה את אביה ושהוא חי.
פרוונה חוששת לחיים של אמה ואחייה , עצוב היה לי לקרוא על קושי זה ועל כך שפרוונה שכבה במשך יומיים בטושאק ולא קמה.  אני חושבת שאסור לאבד תקווה ולוותר אלא צריך להילחם ולהתמודד, היא עדיין לא יודעת אם באמת קרה להם משהו, היא צריכה לחשוב חיובי ולקוות שהם בחיים.
הגעתי לחלק ב' של הספר. שמחתי שפרוונה ואביה התארגנו לסוע למזאר והתעניינתי מה עם משפחתם.
היה לי מאוד עצוב לקרוא שאביה של פרוונה נפטר.
עכשיו פרוונה נשארה לבד וזה קושי גדול. אני מקווה שהיא תסתדר ושלבסוף תמצא את משפחתה.
בכל פעם מחדש אני שמחה לקרוא על טוב הלב של פרוונה, היא לקחה את התינוק שמצאה וטפלה בו ככל שיכלה.
עכשיו אני מתחילה להבין את שם הספר-"המסע של פרוונה".
הייתי סקרנית לדעת מה נמצא בקופסא שאסיף ופרוונה מצאו והתאכזבתי לקרוא שאלו רק כדורי רובה.
נבהלתי מהדילמה שעומדת בפני פרוונה שנמצאת עם אסיף וחסן בשדה מוקשים. עומדת בפניה בחירה קשה ושתי האפשרויות קשות וכואבות. האם כדאי לנסות לצאת מהשדה ולהסתכן בפיצוץ או להישאר היכן שהם ולחכות עד שימותו ברעב ובצמא. איך תוכל להחליט.
הסתקרנתי מי זאת הילדה שבאה לעברם.
שמחתי שהילדה הוציאה אותם משדה המוקשים בבטחה ולקחה אותם לביתה.
עצוב היה לי לקרוא שלילה, אסיף, חסן ופרוונה נדדו ממקום למקום וחפשו אחר מים ואוכל. שמחתי שהם המשיכו להילחם ולא ויתרו למרות הקושי הגדול הזה .
שמחתי שהם ראו עוד משפחה בדרך, זה תמיד טוב לראות עוד אנשים.

יום שישי, 10.4 17:10
אני מתחילה לקרוא את פרק 33. נדהמתי לקרוא על האומץ של פרוונה כשרצה ללילה שעמדה בכביש ולא בצידיו כמו כולם. הייתי גאה בה שעשתה זאת.
שמחתי שמצבם השתפר ושיש להם מה לאכול ומי שיטפל בחסן.
ואווו, זאת שמחה מעולה בעצב. מצד אחד היה לי עצוב לקרוא שלילה מתה כשניסתה לחפש אוכל ושאח של פרוונה, עלי מת. אך מצד שני שמחתי מאוד שפרוונה מצאה את אמה ואחיותיה.
זהו, סיימתי לקרוא את הספר.
לדעתי המסר של הספר הוא לספר לקוראים את מצב הילדים במלחמות, את הקושי שחווים האנשים במהלך המלחמות ואיך הם נאבקים על חייהם.
גיבורת הסיפור פרוונה היא נערה אמיצה וטובת לב שלמרות כל הקשיים שעברה עדיין לא ויתרה.



הספר לימד אותי שגם אם קשה אסור לאבד תקווה, צריך להתמודד ולחשוב חיובי ובסוף זה משתלם.

מהספר למדתי קצת על שלטון הטליבאן ועל אורח החיים של האפגניים.
למשל:
למדתי שטושאק הוא מזרון צר המשמש בבתים אפגניים כתחליף לכיסא או למיטה.
נאן הוא לחם אפגני.
פקול הוא צעיף רחב.
ועוד.

בסיפור פרוונה הייתה נאמנה להורים שלה. היא עזרה להם, דאגה להם וגם כשהיה סיכוי שהם איבדו את חייהם היא לא איבדה תקווה והמשיכה להילחם, היא יצאה למסע קשה, ארוך ומסוכן רק כדי למצוא את אמה ולמרות כל מה שעברה בדרך לא אבדה תקווה וזה השתלם לה.
אני חושבת שככה צריך להתנהג להורים ואני הייתי נוהגת בדיוק כמו פרוונה.
כמו פרוונה גם אני מתנהגת אל הוריי בכבוד. אני לא מתחצפת אליהם ומנסה כמה שפחות להתווכח איתם.
למשל כשאמה של פרוונה ואחותה נוריה אמרו לה ללכת להביא מיכלי מים פרוונה עשתה זאת אפילו שזה היה לה קשה מאוד ולא היה מי שיעזור לה. גם אני הייתי נוהגת כך למען משפחתי.
בחיי היום יום שלי, גם אני כמו פרוונה נאלצת לעשות דברים שהוריי מבקשים ממני למרות שאני לא רוצה אך אני תמיד אעשה אותם ולא אתווכח עם הוריי על דברים שתוטיים.
כיום המצב שונה מתקופתה של פרוונה. היום נערים בגילה נוטים לזלזל בהוריהם ולא לכבד אותם. אני חושבת שאותם הנערים צריכים לקחת דוגמא מפרוונה ולקרוא את הספר כדי שילמדו כיצד מתנהגים
להורים. אני שמחתי כשקראתי על יחסם של פרוונה והוריה.

*כשקראתי שיש סיכוי שאמה של פרוונה ואחייה מתו כי הטליבאן כבש את מזאר, המקום אליו נסעו חשבתי שזה לא נכון ושהם עדיין בחיים וכך קרה, שמחתי שהשערתי נכונה.

בספר פרוונה חוותה קשיים רבים. במשך חודשים היא התגוררה במדבר ולא היה מי שידאג לה, להפך, היא דאגה לעצמה ולעוד אנשים. לפרוונה ומשפחתה לא היה כסף אפילו לאוכל ולמזון והיא עשתה הכל כדי לעבוד ולהרוויח כסף. היא אפילו הלכה עם שאוזיה לחפור קברים!! למה ילדה בת 11 צריכה לראות עצמות של אנשים שמתו?! למה היא צריכה לסבול כל כך והיא רק בת 11!!
כשאביה של פרוונה נלקח באכזריות מהבית על ידי חיילי הטליבאן היה לי עצוב כל כך. לא יודעת אם הייתי יכולה להתמודד עם זה כמו שפרוונה התמודדה.
פרוונה לעולם לא ויתרה והמשיכה ללכת אפילו שלא ידעה אם יהיה לה מה לאכול, לשתות, איפה לישון, מסביבה היו הפצצות והיא לא ידעה אם איפה שהיא הולכת יש מוקשים.
אהבתי את דרך ההתמודדות של פרוונה. היא כתבה כל יום ואפילו כמה פעמים ביום מכתבים לחברתה שאוזיה, אפילו שלא יכלה לשלוח לה אותם. גם אני לפעמים מרגישה צורך לכתוב דברים, זה מקל.
לפרוונה לא היה עם מי לדבר ולכתוב ביומן זה נותן הרגשה שספרת למישהו.
כשאני נתקלת בקשיים ודילמות בחיי היום יום שלי אני מספרת לאמא שלי ולחברות שלי ומתייעצת איתן מה לעשות. אני תמיד אוהבת לספר למישהו ולא לשמור בבטן.

בספר פרוונה נתקלה בדילמות. למשל היא לא ידעה אם להתחפש לבן או להשאר כבת. היא לא ידעה אם לסוע לחתונת אחותה נוריה או להשאר בבית למקרה שאביה יחזור. אלו דילמות קשות ולא תמיד אפשר להחליט.

נהנתי לקרוא את הספר ואני ממליצה לכולם לקרוא אותו, הספר בעל מוסר השכל חשוב, הוא מרגש, משמח, כואב, עצוב וכיף לקרוא אותו.
בהתחלה לא כל כך התחברתי אליו אך בהמשך קראתי בסקרנות רבה ובמתח מההמשך.
נדהמתי לקרוא איך ילדה בת 11 מתמודדת עם קשיים כל כך רבים. איך היא מצליחה לשרוד ולדאוג לא רק לעצמה אלא לעוד תינוק ילד קטן וילדה קטנה ואפילו לקרוא לעצמם אחים במשפחה.
שמחתי שיצא לי לקרוא את ספר זה ואני בטוחה שכל מי שקרא ויקרא אותו יהנה ממנו.